- כל אדם שהביא ילדים לעולם, חייב לדאוג להם למזונות ולכל שאר צרכיהם, ביגוד הנעלה שכר לימוד חוגים וכו' וכו'.
- מבחינה הלכתית, חובה גמורה זו, הינה עד גיל 6 מעיקר הדין, אפילו כשאין לאב כיצד לשלם, ואילו לאחר גיל 6, מתורת צדקה כשיש לו איך לשלם, כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר (סי' עא).
- אולם תקנת הרבנות הראשית לישראל, חיזקה את חיוב המזונות מעל גיל 6. יש הסוברים כי, התקנה הרחיבה את חיוב המזונות הגמור גם מעל גיל 6, כלומר שהיום כל אב חייב לשלם מזונות באופן מוחלט אפילו כשאין לו.
- ואילו יש הסוברים אחרת, כי תקנת הרבנות הראשית היתה רק לחזק את החיוב צדקה מעל גיל 6, שעד כמה שיש לאב כיצד לשלם, אזי גם נכפה אותו לשלם זאת ותו לא מידי.
- אולם את נושא הסמכות של בית הדין הרבני, לדון בנושא המזונות, בכריכה לתביעת הגירושין, קצרה היריעה מלהכיל.
- לכן צירפתי לכם כעת, את הכרעתו הברורה של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, שדחה את הערעור על סמכותו של בית הדין הרבני האזורי, לדון בנושא המזונות בכריכה לתביעת הגירושין, בלי הסכמת שני הצדדים שתהיה לו הסמכות.
- אין ספק כי, אם בחרת לקחת טוען רבני מומחה, היה כבר אומר לך מראש, כי אין מה להגיש ערעור בנושא זה, הואיל ופשיטא שיש לבית הדין הרבני סמכות לדון בכל נושא המזונות, בכריכה לתביעת הגירושין.
מחכה לכם לשיחות ייעוץ חינם…….
ב"ה
תיק 1408278/4
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי
המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד מירית אביטבול)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אלעד אמסלם ועו"ד שנית זגורי)
הנדון: חובה על בית הדין לדון בתביעה שלפניו משקבע כי מצויה היא בסמכותו ושלא להימנע מכך בשל עתירה לבג"ץ שטרם הוכרעה או בשל עילות אחרות
פסק דין
א. בפני בית הדין מונח ערעורו של האב על החלטת בית הדין האזורי (אב"ד הרכב א) שקבע את סמכותו לדון בתביעת המזונות שזה עיקרה:
[…] התובעת תבעה תביעת גירושין וכרכה אליה גם את תביעת המזונות […]
בעניין כריכת מזונות ניתנו לאחרונה שני פסקי דין על ידי כבוד בית הדין הגדול […] בתיקים 1250217/3 ו־1344173/2 בהם ניתן כי ניתן לכרוך את מזונות הילדים בתביעת גירושין. כמו כן ניתן פסק דין מקיף בתיק 1399450/1 מבית הדין באר שבע […]
פסקי הדין מנומקים בבהירות ואריכות, ואין להוסיף עליהם.
נוכח כל הנ"ל בית הדין קובע כי הסמכות לדון במזונות הילדים קנויה לבית הדין.
המערער הגיש ערעור על החלטה זו, לדבריו מכיוון שהוגש בג"ץ על החלטות אלו והדומות להן, הקובעות את סמכות בית הדין לדון במזונות ילדים שנכרכו בתביעת הגירושין, בית הדין אמור שלא לקבוע סמכותו ולא לדון במזונות הילדים עד שתינתן החלטת בג"ץ בנושא זה.
כפי שהבהרנו בדיון בית הדין קבע את סמכותו כדין, בית הדין האזורי סמך נימוקיו על פסקי דין ארוכים ומנומקים שנתנו הרכבים אחרים. בית הדין יכול להסתפק בהפניה לפסקי דין אלו, ואינו חייב לחזור ולפרט את הנימוקים בגוף ההחלטה.
לאור האמור משקבע בית הדין כי הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לו, הרי שחייב בית הדין לדון בהם, שכן הדיון וההכרעה במה שנתון לסמכותו של בית הדין הם חובתו בין על פי דין תורה, שמשהוגש הדין לפניו חובתו לדון בו ואינו רשאי להסתלק ממנו אף כשיש לו טעם לחשוש מלדון אלא אם התקיימו שני תנאים מצטברים: (א) שאינו יודע להיכן הדין נוטה, (ב) שאינו דיין קבוע וממונה לרבים – תנאי שלעולם אינו מתקיים בבתי הדין הרבניים – כמבואר בחושן משפט סימן יב סעיף א, ומשיתברר לדיין הדין – חייב הוא גם לפוסקו מייד ואסור לענותו, כמבואר שם סימן יז סעיף א; בין על פי חוק, שמכיוון שיש לו סמכות חובה עליו לדון במה שבסמכותו וכפי שביאר בית דיננו (במותב שבו אחד החתומים מטה) באריכות בפסק הדין בתיק1260508/1 (נבו 12.7.2020):
בית הדין […] הוא שקנה הסמכות […] ומשקנה סמכות הוא שחייב לממש את סמכותו, ואין הוא יכול לפרוק ולהשיל את סמכותו […]
על פי דין תורה משבא הדין לפני הדיין אין הוא רשאי להסתלק ממנו בכל עניין מכיוון דאיכא מצות עשה של "בצדק תשפֹט עמיתך" – עיין באור זרוע (ריש סנהדרין) והובא בהגהות אשרי (סנהדרין פרק א סימן ה), וכבר הארכנו בזה במקום אחר. חובת בית הדין להפעיל את סמכותו ושלא להסתלק ממנה עולה גם מהפסיקה האזרחית – עיין בג"ץ 5376/08, שם נכתב:
- חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן לדלות מן העיקרון הרחב, החל על כל ערכאה שיפוטית באשר היא, אשר על פיו, משמוגש הליך שיפוטי בפני ערכאת שיפוט מוסמכת, מוטלת עליה חובה לדון ולהכריע בו. אין ערכאת שיפוט רשאית לומר כי, על אף שקנויה בידה סמכות שיפוט, היא אינה רוצה, משיקוליה שלה, להפעיל את סמכותה ולהכריע בהליך. קיום סמכות שיפוט להכריע בהליך משמעו חובה להכריע, להבדיל מאופציה או רשות להכריע. הסמכות השיפוטית, והחובה להפעילה, עם הגשת הליך, צועדות יד ביד, באין מפריד. לפיכך, משהוגשה בפני בית הדין האזורי תביעת הרכוש הנכרכת, והוא קנה סמכות לדון בה, הייתה עליו חובה לדון ולהכריע בה; בית הדין לא היה רשאי ביוזמתו לסרב להכריע, ולדחות ביוזמתו את התביעה בלא הכרעה בה. הפעלת הסמכות השיפוטית אינה בגדר אופציה, אלא היא בגדר חובה המוטלת על הערכאה השיפוטית, כחלק בלתי נפרד מהאחריות הרובצת עליה ליתן שירות שיפוטי לציבור המתדיינים, המבקש הכרעה שיפוטית במחלוקותיו. האחריות והחובה להכריע בהליך משפטי שהוגש בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת טבועים באופייה של הפונקציה השיפוטית, והם חלק בלתי נפרד ממנה.
אכן,
"הזכות לשבת בדין היא גם חובה לעשות כן. חובה זו היא, בראש וראשונה, כלפי מערכת השפיטה כחלק מתפקידו המוסדי של השופט, ומהצהרת האמונים שלו. חובה זו מעוגנת אף בכללי האתיקה של השופטים (תשנ"ג), הקובעים כי 'שופט יטפל וידון בכל תיק המועבר לטיפולו, בהתאם לחוק ולנהלים, אלא אם קיימים טעמים המחייבים כי יפסול עצמו מלדון בעניין'. אולם החובה לשבת בדין אינה רק חובה של השופט כלפי מערכת השפיטה. זוהי חובה גם כלפי הצדדים, במסגרת הצורך בהשגת הכרעה צודקת וברורה, תוך זמן סביר. נוסף לכך, זוהי חובתו של השופט גם כלפי הציבור בכללותו, שציפייתו המוצדקת היא כי שופט לא יבור לו את התיקים, אלא ידון באלה המובאים לפניו." (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 22, 23 (2006))
כבר הובהר בפסיקה לא אחת כי הזכות לשבת במשפט היא גם חובה לעשות כן; השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון וההכרעה במשפט פוגעת בהגינות המשפט, ועלולה לגרום לעיוות דין (ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 39, 43 (1995); ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991); ע"א 6275/03 שגיא נ' סלע ([פורסם בנבו], 28.7.2003); ע"א 5939/01 ממן נ' ממן ([פורסם בנבו], 11.9.2001); המ' 258/65 מיקולינסקי נ' בית א.ב.ג. בע"מ, פ"ד יט(2) 645, 647(1965); ע"פ 1816/90 גרשוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.1990); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.1995); ע"א 4160/90 שחר נ' מושנוב (לא פורסם, 29.7.1996); ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.4.1998); ע"פ 5796/07 יום טוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 13.8.2007); בג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 814 (1995)).
בעניין בג"ץ 321/60 לחם חי בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד טו 197, 208 (1961), אומר השופט ויתקון: "השמירה על הסמכויות, שני לאווין בה שעלינו להיזהר מהם: אחד – שלא נחרוג מגדר סמכותנו; ואחד – שלא נהסס למצות אותה עד תומה."
עד כאן לשון פסק הדין הנוגע לענייננו […]
משקנה בית הדין סמכות לדון […] אין הוא יכול להשיל את סמכותו בין על פי דין ובין על פי חוק ולהעביר עניין מן העניינים […] לטיפולה של ערכאה אחרת […]
וראה עוד במה שהתבאר בעניין זה בדרך אגב בפסק דינו של בית דיננו בתיק 1263444/2 ובאמור עוד בקצרה בעניין זה בפסיקת בית דיננו בתיק 1041446/2.
הדברים נכונים בכל תביעה שהוגשה לפני בית הדין וקל־וחומר בעניין מזונות שהם חיי שעה ואי אפשר להשאיר את הילדים ללא מזונות.
לאור האמור ערעורו של המערער על החלטת בית הדין נדחה.
ב. בהמשך להחלטתו קבע בית הדין מועד לדיון ליום כ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23), לאחר שמיעת הצדדים והמסמכים שהוצגו בפניו. קבע בית הדין האזורי באותו יום את מזונות הילדים.
לאחר בקשת האב להבהרת מהות ומעמד פסק הדין קבע בית הדין בהחלטתו מיום כ"ד בסיוון התשפ"ג (13.6.23) כדלהלן:
בית הדין מבהיר כי לצורך מתן פסק הדין לא היה צורך בהסכמת האב. לו היה האב מחויב לפי הכנסותיו ונכסיו בהחלט היה מקום לחיוב גבוה יותר.
בית הדין לא ראה כל סיבה נוכח הכנסותיו שלא ליתן פסק דין קבוע וטענות האב בעניין זה נדחות.
המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו, אך ביום כ"ה בסיוון התשפ"ג (14.6.23) הגיש המערער לבית דיננו בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין מיום כ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23). יש לציין שהבקשה לעיכוב ביצוע לבית דיננו הוגשה מבלי שהוגשה בקשה קודמת לעיכוב ביצוע לבית הדין האזורי ולא כפי שקובעת תקנה קמו לתקנות הדיון. לפיכך בכל מקרה לא היה מקום למתן החלטה לעיכוב ביצוע בנסיבות אלו.
בין כך ובין כך המערער לא ערער על גוף החלטת בית הדין מיום כ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23), לפיכך משעבר המועד להגשת ערעור, ההחלטה הפכה להחלטה חלוטה. בנסיבות אלו שההחלטה חלוטה ואין עליה אפשרות ערעור אין לעכב ביצוע החלטה שכזו.
מסקנות והוראות
לאור האמור בית הדין קובע:
א. אנו דוחים את הערעור בעניין סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים.
ב. החלטת בית הדין מיום כ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23) היא החלטה חלוטה משלא הוגש עליה ערעור, לפיכך אין אפשרות לעכב את ביצועה.
ג. המערער ישלם למשיבה סך 2500 ש"ח, הוצאותיה בגין הערעור.
ד. תיקי הערעור ייסגרו.
ה. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום ד' בטבת התשפ"ד (16.12.2023).
הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר הרב מימון נהרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
