חובה להכריע בדיני ממונות רק על פי חוקי התורה. דהנה מובא בתורה הקדושה בפרשת משפטים (פרק כא פסוק א') "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", וכתב על זה רש"י "לפניהם – ולא לפני גויים ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם שהמביא דיני ישראל בפני גויים מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם".

בפרשה חשובה זו, מובאים רוב ההלכות שבין אדם לחבירו הנוגעים לענייני ממונות. ולאור זאת מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סי' כו סעיף א') פסק שכל יהודי חייב לפסוק בדיני ממונות לפי חוקי התורה, ושעבירה חמורה היא לפסוק כחוקי הגוים, וז"ל "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום", והוסיף הרמ"א על זה "ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד העובדי כוכבים מעל חבירו וכן היו מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עובדי כוכבים, ואפילו אינו דן לפני עובדי כוכבים רק שכופהו על ידי עובדי כוכבים שיעמוד עמו לדין ישראל ראוי למתחו על העמוד".