- כאשר מכינים כתב תביעה או כתב הגנה לבית הדין הרבני, אני ממליץ לכם, לאחר ניסיון של שנים רבות, לקרוא אותו עשרות פעמים, וכל זה רק לאחר שהלקוח סיפר את כל הטענות שלו, ואת כל מה שרוצה לתבוע מהצד שכנגד.
- אולם לפעמים ישנן הפתעות, בהן לאחר הגשת כתב התביעה או כתב ההגנה, עדיין נטענות טענות חדשות בעל פה בדיון עצמו.
- ונשאלת השאלה, האם לאחר שהוגש כתב התביעה או ההגנה, ניתן בדיון לטעון בעל פה טענות נוספות חדשות שלא הוזכרו כלל בכתב התביעה?
- ובכן בשאלה זו דן כבוד בית הדין הרבני בתל אביב בתיק 1070111/5 (לא פורסם), כדלהלן:
- דהנה כתב בשו"ת הרא"ש (כלל יג סימן כ), וז"ל "ובטענות אחרות יכולין לבא כיון שלא שאלום הדיינים אם יש להם טענות אחרות לחייב ראובן, דודאי אם שאלום ואמרו אין לנו זכות וראיה יותר לחייבו, אז לא היו יכולין להביא ראיה….. הילכך אם לא סתמו טענותיהם באותה שעה יכולים עתה לטעון".
- משמעות הדברים – כי בעל דין יכול להוסיף על טענותיו בכל שלב, רק עד השלב שבו נשאל על ידי בית הדין הנכבד האם יש לו עוד טענות או ראיות, והלה משיב בשלילה.
- מקור הדין במשנה במסכת סנהדרין (דף כ"א.). הגם שהמשנה עוסקת בהבאת ראיות ולא בטענות עצמן, אולם עיין בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סי' כ' סעיף א), וז"ל "מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר. אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום, אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין, שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים. אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה, ואמר: אין לי, אף על פי שמצא אחר כך, אינו כלום. ואצ"ל אם אמרו לו: יש לך עדים, ואמר: אין לי עדים; יש לך ראיה, אמר: אין לי ראיה, ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב אמר: קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (פי' חלוק קטן בתפירות כעין כיסין), אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראייתו. הגה: אבל אם לא אמר אין לי ראיה, אף על פי ששתק עד שנתחייב בדין, ואחר כך אמר: קרבו פלוני ופלוני והעידו, סותר הדין (תשובת הרא"ש כלל ו' וי"ג סימן י"ט)".
- וכתב שם באר הגולה (ס"ק ו'), וז"ל "וכתב שם שה"ה דיכול לטעון אחר כך טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונה ולסתור את הדין כל זמן שלא אמר אין לי עוד טענות אחר ששאלוהו אם יש לו עוד מה לטעון". וכן פסקו שם הסמ"ע (ס"ק ה'), והש"ך (ס"ק ב').
- וראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב עמוד 189, שכתבו בפשטות את הטענות שהוסיפה התובעת בעל פה על מה שכתבה בכתב התביעה: בשעת הדיון בנדון הוסיפה התובעת על טענותיה בכתב עוד גם טענות בעל פה, אשר לפיהן נשכרה דירתם בשעתו על – ידי הוריה ובכספיהם, וכן, שהוריה הם הם שהקימו וסדרו עבורם בית מלאכה לתמרוקים, במטרה להתפרנס על ידו. אולם היא הוסיפה, שבהקמת בית – המלאכה השקיע אף בעלה סכום כסף מסויים. – כן טענה, כי מלבד ספה אחת גם כל הריהוט של דירתם הוא שלה.
- וכן עולה מתקנה ס"ד מתקנות הדיון, וז"ל "בכל שלב של הדיון רשאי בית-הדין לקבל מבעלי-הדין טענות והסברים נוספים וכמו-כן להעמיד לבעלי-הדין שאלות נוספות".
- והוסיף בית הדין בתל אביב, כי יש להעיר שעצם הגשת כתב תביעה הוא נוהל ש"הושאל" מבית המשפט. בביה"ד הרבני יש בקבלת כתב תביעה קושי הלכתי מסויים. עיין בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סי' יג סעיף ג'), וז"ל "אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב. ואין לדיין לקבל טענות בכתב, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכתבם".
- מקור ההלכה בשו"ת הריב"ש סימן חצ"ר ובדבריו שני טעמים להלכה, וז"ל "שאלתם שתי כתות באו לדין האחת מורשה, הבא בהרשאה מסדר טענותיו בכתב ומבקש לפניכם לעשות לו דין באותם הטענות והכת האחרת משיבה ואומרת שאין לדיינים לקבל שום טענות בכתב.
תשובה כדין משיבה זאת הכת האומרת שאין לקבל שום טענות בכתב לפי שאין להטריח את הנתבע לקחת טופס מטענות התובע ולהשיב עליהן מתוך הכתב ולעשות הוצאות חנם. וגם שיש לדיינים לשמוע טענות הכתוב מפיהם שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו מי מהם טוען באמת ולא שיבאו בטענות מסודרות מפי אחר כאשר בודא מלבו ליפות טענות של שקר בתקון הלשון. אלא ישמעו הדיינים טענות התובע וטענות הנתבע מפיהם ויצוו לסופר הדיינין שישים טענותיהם בכתב כפי אשר סדרו אותם מפיהם לפניה' וזה למען לא יוכלו הכתו' לחזור בהם ממה שטענו בפניהם".
- הרי שכתב רבינו הריב"ש שתי סיבות – הטרחת הנתבע, ועמידה על האמת כשהדברים נשמעים ישירות מפי בעלי הדין.
- ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ו סי' קפ), וז"ל "שאלת – בעלי דינין שכתבו טענותיהן הוו להו כשטרי טענתא ואינן יכולין לחזור ולטעון או לא.
תשובה: מסתברא דה"ה דכיון דכתבי טענתא בדוקא טעני ומידק דייקי והדר כתבי.
- לפי האמור לעיל, כוונת הרשב"א בתשובתו שלאחר כתיבה, שוב אינם יכולים לשנות מהכתוב ולטעון טענות הסותרות את הנכתב. לכן פסקו המחבר בחושן משפט (סי' פ' סעיף א'), העוסק בחוזר וטוען וסותר דבריו הראשונים, וז"ל "מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה) (כדלעיל ריש סי' ע"ט). אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר: כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעין לו". והוסיף השו"ע בסעיף ב', וז"ל "יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון".
- ועל כן מסקנת הדברים, שהמעלה טענה שלא נטענה, ואינה סותרת את כתב התביעה, מוטל על בית הדין הרבני, לדון בטענתו. אך כמובן שלא כדאי להגיע למצבים אלו, מכמה סיבות. ואחת מהן, שכאשר הדברים נכתבים אזי הם מקבלים תוספת נופך, ולא נראים כטענה סתמית שנטענה מחוסר ברירה בדיון.
- לאור האמור, אני ממליץ לכם לפנות אליי, בכדי שביחד נגבש כתב תביעה או כתב הגנה מסודר ויסודי, שיכלול בתוכו את כל הטענות האפשריות, בכדי שלא נגיע למצבים לא נעימים אלו. מחכה לכם לשיחת יעוץ חינם…..
