בעודי מייצג נשים בהליך גירושין, עולות טענות חמורות מאוד נגד הבעלים, אשר על כן דורשות הן גם פיצויים על הסבל שנגרם להם מהבעלים.
על כן נציין כעת, מספר מקורות לכך שבתי הדין הרבניים פסקו פיצויי גירושין במקרים מסוימים, ותן לחכם ויחכם עוד, וכדלהלן:
פיצוי גירושין מדין הענק תעניק לו
- בפסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני האזורי בנתניה (תיק 3615-24-1) מביא טעם לחיוב איש בפיצויים בעת גירושי אשתו, בית הדין כותב שם שיש להחיל דין הענקה על השעבוד שהשתעבד הבעל באישה שהיתה לו כשפחה לשמשו גידלה את הילדים וטיפחה את הבית וכדומה, וז"ל "ויש לומר עוד דבאישה דאיכא בה תרתי כדברי הגמרא ביבמות אילו רצה שפחה לשמשו".
- והוסיפו שם, וז"ל "ובאמת שברור שאישה שאדם נושא לא גרעה מעבד עברי ואמה עבריה שחייבה התורה להעניק להם כשהם יוצאים לחירות, וחיוב הענקה הוא דבר מושכל וכמו שכתב החינוך (מצוה תפה) "והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא ואין צריך להאריך בו". ועיין עוד בירושלמי כתובות (פי"א ה"ג) ובויקרא רבה (פרשה ל"ד) דמצוה על אדם לפרנס גרושתו וילפינן לה מ"ומבשרך לא תתעלם". עיי"ש. וע"ש בסוף המצוה שאף שכתב שמצוה זו נוהגת בזמן הבית סיים וז"ל: "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם". ודברים אלו הם ק"ו באשת חיקו שאם בא לגרשה אחרי שנות נישואין, דלא גרעה מעבד עברי ואמה העבריה שצריך להעניק להם על עמלם. והנה אם זה יהיה המקור להאי דינא יש לנו לקבוע על פי זה שיעורם, וכעין דאמרינן בהענקה אשר ברכך ה' אלוקיך. והיינו ששיעור ההענקה יהיה בהתאם לברכה שנתברך הבית, ולפי"ז אף פיצויים לאשה שיעורם יהיה כפי הברכה שנתברך הבית, דהיינו לפי תרומתה שתרמה לבית הצדדים ואפשרה לבעל לעסוק לפרנסתו ולצבור נכסים, בהתאם לכך יקבע גובה הפיצויים".
- וסיימו שם, וז"ל "לפיכך גם במקרה דנן, בו הבעל השתמש באשתו כשפחה ממש, התפרץ עליה המון פעמים, ואף זלזל בה בפני רבים, על אחת כמה וכמה שיש לחייב את הבעל בפיצוי גירושין".
פיצויי גירושין מדין דמי בושת
- שיטה נוספת בפיצויי גירושין, מצאנו בדבריו של הרב אברהם פלאג'י (בנו של הגר"ח פלאג'י) בעל "פדה את האברהם" רבה של איזמיר, המעלה הסבר הלכתי נוסף, שכוחו יפה לחייב את המגרש אשתו בפיצויים אף לא מטעם שמבקש לקיים מצות פרו ורבו. וטעמו הוא, שדמי הפיצויים הם דמי בושת שעל הבעל לשלם לאשתו המתגרשת. להלן קטע מתשובתו בענין שנשאל עליו, ואלה הם דבריו:
"ברם בדין המתביישת שהוא נידון דידן, שהאישה הזאת היא המתביישת בגירושין, נראה לעניות דעתי שהאישה הזאת היא אישה חשובה ורבת המעלות ומעטירה מצד עצמה וגם מעלתה נתרבה מצד מעלת בעלה, שהוא אדם חשוב ועשיר גדול והיא עקרת הבית ומגיע לה בושת בגירושין אלו בהיפרדה מהיכל מלך, והוי לה בזיון גדול ובושת מרובה וצערה דגופה צריכה (צריך) למה מ"ב לתת לה ממון הרבה דהכל לפי המתביישת שהיא אישה גדולה וחשובה, והגם דבעלה לא מכוין לביישה כי אם לקיים מצות עשה, וכגון דא פסק הטור בחו"מ (סי' תכ"א), וז"ל "אין חייבין על הבושת על שיכוין לביישו… מכל מקום כיון שהגורם בושתה הוא על ידו ובסיבתו ובקום עשה לה בושת זו, עליו לשלם הבושת לפי המתביישת… וערך הדמים של הבושת… כבר כתב מפורש בדברי רבינו הרמב"ם (פ"ב דנערה בתולה ה"ד) וז"ל "כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש.. והטור באהע"ז (סי' קע"ז סעיף כ') והרמב"ם נקט ורואין הדיינים… דסבירי להו דשומא זאת צריך רבים ג' דיינים… זאת יעשו כדי שיבוא הענין אל עמק השוה בענין שתתרצה האישה בפיוס הממון… לפייסה על הבושת… שקשה לה פרידתה ממ"ב ה"ו שתאמרו אליה לא תבושי ולא תכלמי מזאת הגירושין… וסכום זה שיעלה סך מה חייב בעלה ליתן לאשתו זאת משום בושתה כמ"ש הפוסקים ז"ל מלבד סכום כתובתה…".
- זאת ועוד, כמו כן פסק רבה של ירושלים הרב יעקב שאול אלישר (שו"ת שמחה לאי"ש חלק אבהע"ז סי' כו') על חובת הפיוס למתגרשת "מפני הבושה שנתביישה, הגם שהוא לא גרם לה". והוא מסתמך על בעל ה"עבודת גרשוני" (סי' עד) בשידוכין שנגרמו בקניין סודר ולא הותנה על שום קנס ביניהם, וחייב לחוזר לשלם קנס, דלא גרע מן המבייש את חבירו בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש, ואם במשודכת דנים דמי בושת, בנשואה שמגרשה מכל שכן".
- כמו כן, עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב אבהע"ז סי' ג') שדן בראובן שקידש אישה ולאחר כמה חודשים רצה לגרשה לפני הנישואין בלי שנתן טעם מדוע הוא מואס בה, והטעם שבכל זאת נתן שהאישה היא בת מלמד תינוקות, למרות שידוע לנו שידע מזה לפני הקידושין. ופסק הרב שיש לחייב אותו בדמי בושת משום שאירס אישה בפומבי ובפרסום גדול ואחר כך יגרשנה. ועוד שגרם לה הפסד שנעשית גרושה. ובסוף התשובה כתב, וז"ל "שיש לקונסו בממון לפי המבייש והמתבייש וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם ולא יזידון להתעולל בבנות ישראל הכשרות". פיצויים אלו אף נפסקו להלכה והובאו ע"י כב' הדיין הרב ציון אלגרבלי שליט"א (תיק מס' 8860-21-1).
פיצויי גירושין מדין סילוק תרעומת
- מקור נוסף מצאנו לחייב בפיצויי גירושין, והוא בספר בראשית (פרק כ' פס' ט"ז) "ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונכחת", ומבאר רש"י במקום "יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאלו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך ועל ידי נס".
וברלב"ג שם כתב: "התועלת החמישי הוא במידות והוא להודיע שראוי לאדם שעשה דבר כנגד זולתו, שיפייסהו כדי שלא תישאר עליו שום תרעומת.
קביעת גובה פיצויי הגירושין לפי מצב הכלכלי של האיש
- באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (עמ ק-קה) בערעור שהגישה האישה שעל בית הדין הרבני האזורי לדון במסגרת הגירושין בתביעתה לפיצויים, בית הדין הרבני הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית הדין הרבני האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפיצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו".
- בית הדין הרבני האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצויים בתוספת של 250 לא"י על הסכום הראשון שקיבל, וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ – 150 אחוזים בהשוואה למשכורת שקיבל בדיון הראשון שהיה בבית הדין הרבני האזורי.
- אולם האישה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים, בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית המאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים.
- בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה והגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנימוקים כך, וז"ל "ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא בית הדין הגדול טענה המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לבית הדין, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של בית הדין הזה".
- וכן הביא הרה"ג שרמן במאמרו בספר שורת הדין (חלק י') את דעת הגריש"א זצ"ל, שאם הבעל רוצה לגרש והאישה מסרבת יש מקום לחייב פיצויי גירושין כדי לרצות את האישה לקבל את הגט. עיי"ש.
- וכן נפסק בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (תיק מס' 872663/1), כי בעל שנתן עיניו באחרות וגם לפירוד הבית חובה עליו לתת לאשתו פיצויים. ובמקרה והבעל לא מציע סכום הגון, בית הדין הרבני הוא שיחליט, וז"ל
"(כט) מכל האמור לעיל נפתח לנו מקום למה שהבאנו לעיל, שמנהג בתי הדין לפסוק פיצויים לאישה במקרים כגון נדון דידן שהבעל נתן עיניו באחרת וגורם במעשיו להכריח האישה להיענות לתביעתו לגירושין ובכך להערים להפקיע חרם של רבינו גרשום. לפיכך במקרים אלו על הבעל להציע פיצוים הוגנים לאישה. אם לא ייראו פיצויים אלו לבית הדין, יקצוב בית הדין פיצויים שאותם יפקיד הבעל. אם יעשה כן, בית הדין יבטל הצו למדור ספציפי שהוצא על ידו, מכיון שבמצב שנוצר בפועל זוהי תקנתם של שני הצדדים".
