כאשר בן זוג רכש דירה טרם הנישואין, היא שייכת לו בלבד גם לאחר הגירושין.
אולם כידוע, בכל כלל ישנו יוצא מן הכלל. כאשר ישנה כוונה של בן הזוג שהנכס רשום על שמו, לשתף את בן הזוג בנכס שלו, אזי בית הדין הרבני וכן בית המשפט, יפסקו שגם בנכס זה יחלקו בגירושין חצי חצי. אבל חובה להוכיח 2 כוונות שיתוף, כדלהלן:
- ישנו שיתוף כללי: כגון שבני הזוג חיו בבית זה ביחד בחיים משותפים באושר, גידלו ילדים, הכל היה על מי מנוחות, הגם שהנכס היה רשום רק על צד אחד.
- שיתוף ספציפי, שבני הזוג שיפצו ביחד את הנכס והוסיפו בו "דבר מה נוסף", הגם שהנכס היה רשום רק על צד אחד.
צירפתי לכם כעת תמצית של פסק דין מדהים, מבית הדין הרבני בנתניה. מדובר בו, בבעל שהיו לו 2 נכסים מלפני הנישואים, נשא אישה, והיו גרים בדירה א' עשרים שנה. אולם בדירה ב', לא היו גרים, ואף לא שיפצו אותה, אלא רק השכירו אותה כמות שהיא.
תנחשו מה בית הדין פסק? ובכן דירה א' תחולק שוה בשוה, אולם דירה ב' תישאר ברשות הבעל, הגם שהיה ביניהם שיתוף כללי לחיים כלכליים משותפים, אך לא היה ביניהם שיתוף ספציפי בנכס הב'.
פסק הדין כולו בנוי מ-75 עמודים, אל למען תועלת הקוראים, ציטטי רק את עיקרי הדברים הנוגעים לשיתוף כללי ושיתוף ספציפי.
אין ספק שגם פסק דין זה מלמד אותנו, כמה חשוב ליטול ייצוג של טוען רבני מוסמך, אשר ייצג אתכם מבחינה הלכתית ומשפטית, בכדי שתוכלו לנצח בדיון האם שייך גם אצלכם חוק יחסי ממון אם לאו.
מחכה לכם עוד היום לשיחת ייעוץ חינם…..
| ב"ה | תיק 1196792/4 |
בבית הדין הרבני האזורי נתניה
לפני כבוד הדיינים:
הרב שניאור פרדס – ראב"ד, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל
| התובע: פלוני | (ע"י ב"כ עו"ד רם יוגב) |
| נגד | |
| הנתבעת: פלונית | (ע"י ב"כ עו"ד טובה גוטמן) |
הנדון: ביטול הסכם העברת רכוש בכתב יד בשל פגמים מהותיים הלכתיים ומשפטיים;גדרי סיטומתא, אסמכתא, וקנין בדבר שלא בא לעולם; תוקף התחייבות על ידי כתב יד; הסכם שלא אושר
פסק דין
בפני בית הדין, תביעת האישה לקיום התחייבותו של האיש להעביר לה את זכותו בדירה [א] וזאת על פי מסמך שהומצא לבית הדין שבו התחייב האיש להעביר לאישה בהעברה ללא תמורה את חלקו בדירה במקרה גירושין.
בכדי לברר את פסק הדין, נביא את העובדות וההליכים הרלוונטיים וניגש להכרעת הדין שבו יורחבו יסודות ההלכה בדיני הקניינים והחוזים.
כמו כן יובהרו הפסיקות האזרחיות הנוגעות לשאלות העולות מהמקרה שבפנינו.
עובדות והליכים נצרכים
הצדדים נישאו בתאריך …., והתגרשו בתאריך …… לצדדים …..ילדים. ע"ש הצדדים במשותף דירה ב[א] שנרכשה בתאריך 14.04.2016. בנוסף, לאיש דירה נוספת על שמו בלבד ב[ב].
בתאריך 11.04.2016 חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר בביהמ"ש בו מצהירה האישה כי הדירה ב[ב] שייכת כולה לאיש. הסכם זה קבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש בתאריך 02.05.2016.
מסמך נוסף נחתם בין הצדדים בו התחייב האיש שאם ובמידה שהצדדים "יתגרשו חלילה", אזי הדירה ב[א] הרשומה על שם שני הצדדים בשווה תועבר כולה לידי ולרשות האישה. עוד צוין בכתב התחייבות זה, כי הסיבה שהדירה נרשמה ע"ש שניהם היא דרישת הבנק כתנאי למשכנתא. בכתב זה לא מצוין תאריך, אולם בגוף לשונו צוין שהמכתב נכתב "טרם קניית הדירה ב[א]".
נמצא כי בתאריך 11.04.2016 נחתם הסכם הממון. שלושה ימים לאחר מכן בתאריך 14.06.2016 נקנתה הדירה ב[א]. בתחילת החודש שלאחר מכן אושר הסכם הממון בביהמ"ש בתאריך 02.05.2016. טרם מועד קניית הדירה ב[א] נכתב כתב ההתחייבות.
נצטט את כתב ההתחייבות, כדלהלן:
התחייבות בלתי חוזרת
אני, […], מתחייב כלפי אשתי, […], התחייבות בלתי חוזרת ולא ניתנת לביטול כדלקמן:
מסמך זה נערך בטרם רכשנו יחד את הנכס ב[א] כבית שהיה בבעלותנו ושם אנו צפויים לגדל את שלושת ילדינו המשותפים.
אני מתחייב בזאת, בהתחייבות בלתי חוזרת שלא ניתנת לביטול, כי לאחר שנרכוש את הנכס ולמרות שהנכס ירשם בחלקים שווים על שם שנינו (וזאת לאור הדרישה של הבנק למשכנתאות) כי במידה ואני ו[האישה] נתגרש חלילה – אז אני אעביר בהעברה ללא תמורה את חלקי בנכס לטובת [האישה] וכן אשלם סך של 30 אחוז מהמשכנתא שתיוותר על הנכס.
הסכמה זו ניתנת על ידי בדעה צלולה, ומתוך ידיעה ברורה, ומרצוני החופשי, ואין ולא תהיה לי כל טענה ביחס להצהרה זו ואין באפשרותי לחזור בה.
וע"ז באנו על החתום:
[…] […]
למרות שהצדדים מבקשים את הפסיקה האזרחית, ביה"ד יברר גם את הפסיקה ההלכתית מעבר לפסיקה האזרחית.
אולם מעבר לכך גם ללא הסכם הממון, האישה אינה זכאית בכל זכות בדירה ב[ב], על פי הפסיקה בעניין שיתוף ספציפי, וכדלהלן.
הפסיקה על פי השיתוף הספציפי
לפי חוק יחסי ממון החל על הצדדים, דירה או נכס של אחד הצדדים שהוכנס לנישואין ואשר היה ברשות אחד הצדדים טרם הנישואין, אינו בר איזון. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע שיש מצב בו תתקיים כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו בר איזון ואשר יוביל לתוצאה של איזון גם בנכס זה.
בבואנו לדון במקרה העומד לפנינו יש להקדים תחילה את המתווה של השיתוף הספציפי, תחולתו והגבלותיו.
להלן ציטוט מפס"ד מוביל בנושא השיתוף של ביהמ"ש העליון (תיק מספר 1398-11):
במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06 בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומיבעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2006)].
- זאת ועוד, כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183]. עוד צוין כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" וכי על אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בעניין יעקובי בעמ' 561].
היטיב לסכם את הסוגיה השופט א' רובינשטיין בקבעו כי:
רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים…
ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה [בע"מ 5939/04 בעמ' 672-671].
יודגש כי הרציונאל שבדברי השופט רובינשטיין דלעיל יפה גם לענייננו, אולם במקור נאמרו הדברים בהקשר של בני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף ולא הסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון. מבלי להיכנס לכל ההבדלים הרעיוניים והפרקטיים שבין שני ההסדרים, חשוב לציין – לעניין דירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין – כי תחת משטר של חזקת שיתוף גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה והכירה ביתר קלות בטענת שיתוף בנכס "חיצוני" מכוח נישואין משותפים ארוכי שנים [ראו סקירתו המקיפה של השופט רובינשטיין בעמ' 670 שם].
- באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, ולנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק, הודגש כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים:
"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון…
על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183 (ההדגשות הוספו, י.ד)].
אשר לשאלה מהן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי:
'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" [השופט א' רובינשטיין בבע"מ 10734/06 בפסקה ה(2) (ההדגשות הוספו, י.ד)].
[ראו גם: ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (טרם פורסם, 11.8.2011) בפסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית ובפסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (להלן: עניין בן גיאת)].
- הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף.
ובהמשך שם בדברי השופט י. עמית רשימה של תנאים הנצרכים כדי לקבוע מעמד של שיתוף ספציפי:
השופט י' עמית:
…
- כחברי השופט דנציגר, אף אני סבור כי כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בכספי התמורה – כפי שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה – מהווה "דבר מה נוסף" כנדרש לביסוס טענת שיתוף ספציפי.
- לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
עד כאן ציטוט.
סיכום הדברים העולים מהפסיקה הנזכרת ומדוגמאות נוספות מלמדים שישנם שני תנאי סף על מנת ליצור שיתוף ספציפי.
התנאי הראשון הוא שיתוף כללי בחיי הצדדים. אווירת שיתוף כללית בהתנהלות היומיומית שלהם, באורח החיים, המתבטאת בעיקר בשיתוף בחיי המחיה של המשפחה. קיום חיי משפחה הרמונים ושותפות כללית.
נראה שההסבר לתנאי זה הוא משום שיסוד הדין של שיתוף ספציפי יסודו מהלכת וכוונת השיתוף הכללי, ולא מהלכת השיתוף המיוחדת לבני זוג שחלה טרם חקיקת חוק יחסי ממון. וכפי שנכתב בתמ"ש 3591-02:
בפרשות יעקובי וקנובלר נקבע ברוב דעות כי חזקת השיתוף במתכונתה הרגילה אינה מתקיימת בין זוגות שנישאו לאחר 1.1.74ואולם בתי המשפט ראו לרוב בדעתה של כב' הש' שטרסברג כהן, לפיה ניתן להחיל את חזקת השיתוף על נכס ספציפי באמצעות הפעלת הדין הכללי דוגמת דיני החוזים, הקנין, הנאמנות, השליחות וכיוצ"ב, כדעה המוסכמת על רובו של ההרכב וגישה זו הפכה לגישה השלטת בפסיקתו של בית המשפט. (ע"א1915/91 2084/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מ"ט (3) 529; כב'הש' שטרסברג כהן שבה והבהירה עמדתה ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נ"ו (6) 175 בקובעה כי גם לאחר חוק יחסי ממון ניתנת אפשרות לבן הזוג להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, גישה זו התקבלה בפסקי דין רבים דוגמת : תמ"ש (ת"א)20950/96 משה גלילי נ. רות גלילי[אתר נבו] תמ"ש (ת"א) 21850/96תגר שמואל נ' תגר פרידה [אתר נבו] ת"א (ירושלים) 920/93מרים הירש נ' יצחק אברהם הירש [אתר נבו] 994; תמ"ש(ת"א) 38652/96 עדינה בן דיאן נ. מאיר בן דיאן ז"ל ואח', [אתר נבו] תמ"ש (ת"א) א.ר נ' א.ס תק- מש 2002 (2) 180; עמ"ש 1001/00 פרידמן נ. פרידמן פורסם במאגר נבו; ועוד רבים אחרים )
דברים כגון דא הושמעו אף מפיו של המלומד פרופסור שיפמן במאמרו, "ואף על-פי כן – שיתוף נכסים", משפטים כ"ו 399, בו ציין כי:
…לכאורה זכתה לנצחון – כדעת הרוב – הגישה המכשילה את זכותו של בן-זוג שנישא לאחר 1974להסתמך על חזקת-השיתוף, אולם לאחר העיון דומה שאין לקבל מסקנה נמהרת זו. כמה טעמים לדבר: ראשית, השופטת שטרסברג-כהן, אשר גרסה שלא ניתן לשלב את חזקת-השיתוף בחוק יחסי ממון, סברה בכל-זאת כי הדין הכללי שלפיו יש לזהות את הזכויות בנכסי הצדדים '…יפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על ידם… לפי גרסתה של השופטת, כוונתם המשוערת של צדדים לנהוג בשיתוף-נכסים תשמש לא רק מקור משפטי לתחולתה של חזקת-שיתוף, אלא תקבע גם את מידת תחולתה בפועל של החזקה…גם אם דוחים דו-קיום של חזקת-שיתוף והסדר האיזון, נשאר פתח פתוח לקביעה שבמקרה הספציפי התכוונו הצדדים לשיתוף-נכסים…זו חזקת-שיתוף אחרת, כחושה יותר: היא ממשית יותר ופיקטיבית פחות. לכן, אין בכך חזרה בעורמה, או מבלי שים לב, להלכות הקודמות כמות שהן. נראה שיש מקום להבחין בין חזקת-שיתוף, המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית, לבין חזקת-שיתוף המיוחסת להם בתור השערה משפטית…נראה אפוא, שגם לפי שופטים אלה… עדיין יפה כוחה של חזקת-השיתוף כהשערה עובדתית: מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני הזוג המצביעות על חיי-שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו איננה מצריכה ראיות פורמליות, אלא רק הסתכלות על אורח חייהם של בני הזוג העומדים בפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המיוחסת לצדדים מן הדין. לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית-המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה של שיתוף-נכסים". (וכן ראה – א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (ירושלים, התשמ"ב, 226 )
נסכם ונאמר -על פי המתווה המקובל בפסיקת בית המשפט מאז פרשות יעקובי וקנובלר – כאשר מוכחת כוונת שיתוף קונקרטית בנכס מסוים, להבדיל מחזקת שיתוף כללית המניחה שכל רכוש של בני הזוג משותף אף מבלי להזקק לכוונה ספציפית, אזי לא תהא מניעה להצהיר על זכויות הצדדים כפי שהן נובעות מכוונה זו. ע"כ ציטוט.
לאור האמור, אנחנו זקוקים לבסיס של כוונת שיתוף כללית ע"פ ההלכה הרווחת בנוגע לכוונת שיתוף כללית בין בני הזוג טרם החלת השיתוף בפועל על נכס מסוים וספציפי. לצורך כך יש לבחון את ההתנהלות הכללית של הצדדים אם יש בה כוונת שיתוף או לא.
אחרי שהגענו למסקנה שמתקיימת כוונת שיתוף כללית בין הצדדים, או אז אנו ניגשים לשלב הבא הוא תנאי הסף השני: כוונת שיתוף בנכס ספציפי. דהיינו שהשיתוף יהיה ממוקד על נכס מסויים על מנת להכניסו תחת כנפי השיתוף. לצורך החלה של השיתוף הספציפי נאמרו כללים די נוקשים – מגורים במשך שנים רבות, וכו' וכן קיום "דבר מה נוסף", עליו הצביע השופט עמית. דבר מה נוסף נצרך לכאורה, מאחר וחיי בני הזוג לכשעצמם אינם מצביעים על כוונת שיתוף, מאחר וכך הוא דרכו של עולם שבני זוג מתנהלים בהרמוניה ובצוותא חדא, אבל אין הדבר מלמד על כוונת שיתוף קנינית ומיוחדת מאחר וגם זוג אשר אינו מתכוון לשתף אין מניעה כי יחיה יחדיו עם בן זוגו באורח חיים משותף וקיבוצי. כאן בא לידי ביטוי התנאי של "דבר מה נוסף". ולדעתי דבר מה נוסף אינו עומד לכשעצמו אלא הוא גילוי מילתא על כוונת השיתוף הכללית של בני הזוג, אם השיתוף הזה פניו לשיתוף קניני או לשיתוף בעלמא הנוהג בין בני זוג נשואים אף במקום שאין כוונתם לשיתוף.
יישום כללי השיתוף הספציפי במקרה הנדון
אין לפנינו כוונת שיתוף ספציפי בנכס במקרה דנן. הצדדים לא גרו כלל בדירה ב[ב]. הדירה נקנתה טרם הנישואין. המשכנתא ששולמה גם לאחר הנישואין, מומנה מכספי השכירות עצמם ששוכרי הבית ב[ב] שלמו. האישה אמנם נכנסה לחשבון הבנק של האיש והחשבון הפך למשותף, אולם ביחס לכספי השכירות והמשכנתא הייתה זו תחנה בלבד. זהו החשבון היחיד ממנו הצדדים חיו ונהלו את חייהם, ומשם בהוראת קבע שולמה המשכנתא. לא הוכח כל סיוע כספי של האישה בבניית הדירה ובהשתתפות במימונה. לא נעשה כל שיפוץ מסיבי וודאי לא מכספי האישה. נראה כי הסכם הממון נעשה ע"י האיש למנוע כל הפתעה שהיא ומחשש ופחד מפני הבאות, אולם לא באמת מחמת חשש אמיתי על פי פסיקה כזו או אחרת.
הרב פנחס מונדשיין
בית הדין פסוק כדלהלן:
- הדירה ב[א] שייכת לצדדים בשווה.
- ביה"ד מורה על פירוק השיתוף בדירה זו. על הצדדים להגיש תוך 14 יום הצעה בהסכמה לדרך בו יפורק השיתוף. ללא הסכמה תצא החלטה עניינית תוך מינוי שמאי מקרקעין.
- אם יעמוד האיש על בקשתו, ביה"ד יעריך את חובת המדור של האב לילדיו מיום הגירושין, ויקזזם מערך מחצית דמי שכירות של דירת הצדדים ועל האישה לשלם לאיש מיום הגירושין כדמי שימוש את ההפרש שנותר אם נותר. על האיש להבהיר את עמדתו תוך 14 יום.
- נושא המדור ידון כאשר הוא יהיה רלוונטי.
- הדירה ב[ב] שייכת לאיש.
- ביה"ד נותן תוקף של פסק דין לחוו"ד האקטואר.
- האב חויב בכתובת האישה ובתוספתה בסך 180,000 ₪. בפסק הדין מתאריך י"ט במרחשון תשפ"ב (25.10.2021) נכתב בסעיף 3: "האישה זכאית לכתובה. יש לבחון תחילה אם האישה מקבלת זכויות מהאיש, ובמידה ומקבלת יש לקזז במקביל מהכתובה".
- האיש חוייב על פי דו"ח האקטואר בהעברה מחלקו באיזון, סך של 209,260 לאישה. על פי פסק הדין הנ"ל ועל פי הילכת "כפל תשלומים", הכתובה מתקזזת באיזון בו מקבלת האישה יותר מסך הכתובה ותוספתה.
- באופן שונה ניתן להורות על חיוב הכתובה בעת הזאת בדרך חישובה לטובת האישה בפירוק השיתוף בדירה ולהורות על קיזוז ממסקנת חוו"ד האקטואר, כך שהאישה תהיה זכאית באיזון הנכסים בסך 29,260 בלבד. נדרשת עמדת הצדדים על כך תוך 14 יום.
- הצדדים יגישו תוך 30 יום הצעות בהסכמה או טיעוניהם שלא בהסכמה על חלוקת המיטלטלין המשותפים, למתן החלטה עניינית. הצעת ביה"ד בהסכמת הצדדים שהאישה תגיש שתי רשימות והאיש יבחר מביניהם.
- אם האיש עומד על תביעתו בעניין חובות ותשלומים ששילם ביתר, עליו להגיש תוך 30 יום מעבר לטבלה, אסמכתאות לטיעוניו. ולאחר תגובות האישה, ביה"ד יוציא פסק דין ענייני בהתחייבויות ההדדיות ככל שיש כאלה.
- ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות ופרטי הצדדים.
ניתן ביום א' בטבת התשפ"ג (25/12/2022).
| הרב שניאור פרדס – ראב"ד | הרב פנחס מונדשיין | הרב בצלאל ווגל |
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
