ישנם תיקים בבית הדין הרבני, אשר בו צד אחד תובע גירושין ואילו הצד שכנגד מסכים לכך, וישנם תיקים אשר הצד שכנגד תובע שלום בית. אמנם האם בתביעת שלום, חובת ההוכחה מוטלת על הטוען כך, נחלקו הדיינים, ומשכך נציין כעת כמה מהסוברים שחובת ההוכחה על הטוען כך, וכדלהלן:
- דהנה הרה"ג אטלס זצ"ל במאמרו היסודי בנושא שלום בית (שורת מעמ' קלא) נקט שכל זמן שיש חשש בכנותה של התביעה אם הצד התובע שלום בית לא יכול להוכיח טענתו, יש לדחות את התביעה. דהנה מצאנו בדיני ממונות שבעלי הדין צריכים להוכיח טענותיהם בגלל חשש רמאות ובמקום שאין חשש התובע לא הפסיד, ולכן במקום שבית הדין רואה שהתביעה לשלום בית אינה כנה או אפילו רק חושש שהיא אינה כנה עליו לדחות את התביעה, וז"ל
וכאשר אין ביכולת התובע או הנתבע לברר דבריהם, העלה בעל ה"ערוך השולחן" שם וכתב "אמנם אם בית הדין רואים שאין ערמה ומרמה בזה, אלא שאין ביכולת התובע או הנתבע לברר הדברים, אין חשש בזה, דכל עיקר הטעם של הבירור הוא כדי להוציא הדין לאמיתו מפני שיש כמה רמאים, וכיון שמבינים שבזה ליכא רמאות לא הפסיד אחד מהם". נמצינו למדים מדבריו, שבמקום שיש לבי"ד חשש של רמאות ואין ביכולת התובע או הנתבע לברר הדברים, הפסיד. הדרנא לדינא לענין תביעות שלום בית, בין של האישה ובין של בעל, חייבים בית הדין להורות לצדדים שעליהם לברר טענותיהם כדי להוציא הדין לאמיתו, כפי שכתב "בעל התרומות" (שער מ') "שיש להם להביאם במחקר האמת לאיזה דעת נוטה טענתם ותשובתם".
- והוסיף שם הרב אטלס, וז"ל "על פי כלל זה נוהג בית הדין כאשר הוא רואה שהתביעות לשלום בית הן כנות ואמיתיות, והן מוגשות בתום לב, ובאופן שאין בהן משום חשש של "ערמה ומרמה", אז אפילו שאין ביכולתם לברר טענותיהם בית הדין פוסק להם את הדין. אבל כאשר התביעות הללו אינן מוגשות בתום לב ובית הדין רואה שיש בהן משום "ערמה ומרמה" אין בית הדין פוסק להם את הדין. יתירה מזו, אפילו אם בית הדין מסופק בתביעת שלום הבית, אם יש בה משום "ערמה ומרמה", גם כן אין לבית הדין לפסוק את הדין כמבואר בש"ך הנ"ל.
- "ולעניין הטענה האם יש בנידון דידן סיכוי לשלום בית, מלבד מה שיש לומר שלעניין עצם קבלת התביעה אין זה מעלה או מוריד אם יש סיכוי או אין סיכוי, דהרי בתביעה עסקינן וחובה עלינו לפסוק בתביעה שהוגשה לפנינו אם היא צודקת או שדינה להידחות, ואף שאין אפשרות לממש ולאכוף את פסק הדין (ועיין לקמן) חובה עלינו להביע דעתנו, והשומע ישמע והחדל יחדל… בית הדין אינו יכול לקבוע כדבר ברור שאם יסתיימו קשריו עם האישה האחרת תהיה מניעה מצד הבעל לחזור לאשתו לשלום בית, ובפרט שהיום הוא מתגורר בבית אותה אישה, ואם יצטרך לעזוב, אי אפשר לומר שיהא זה לא סביר שיחזור לביתו ולאשתו, והיינו שלאור הדברים שהובאו לפנינו, בית הדין אינו יכול לקבוע שאין סיכויים לשלום בין הצדדים אם ייפרד מהאישה שעימה הוא גר כיום. יכול גם להיות שעצם תקוות הבעל והאישה שעמה הוא מתגורר כיום, שהבעל יוכל לפרק את השיתוף ובעקבותיו להכריח את האישה להתגרש וממילא יוכלו להינשא זה לזה: היא המזינה את הקשר ביניהם, אם יתברר להם שתביעת האישה לשלום בית התקבלה ואין לו סיכויים לגרום לאשתו להתגרש נגד רצונה, ממילא יקיץ הקשר שלו עם האחרת כשיהיה קשר שלא יוכל להתממש לנישואין, וממילא משיסתיים קשר זה, אין זה מן הנמנע שהבעל יחזור לחיות עם אשתו, ומכיון שאין הדברים ברורים לנו כל צורכם אי אפשר לקבוע שאין סיכויים שהצדדים יחזרו לשלום בית, ויש לקבל התביעה לשלום בית. והרי אנו רואים מקרים רבים בהם הבעל נתן עיניו באחרת, עזב את הבית ואעפ"כ בסופו של דבר חזר לאשתו וילדיו.
- עוד הוסיף הרב, לבאר את הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים, שכאשר יש לצד השני זוגיות חדשה הרי שזה גופא מלמד על חוסר הכנות בתביעה וז"ל (שם עמ' קמג):
"נראה שיש אומדנא דמוכח לדחות טענת האישה האומרת אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו. שכן טענה זו מכחישה את האמת זה עומד בניגוד מוחלט לשכל הישר ולנורמות של חברה בעלת תרבות. האמת היא שבעל כזה שנוי על האישה ומאוס בעיניה בתכלית המיאוס. לכן יש להתייחס בחשד לתביעת האישה כפי שהיא מעלה בבית הדין שרצונה בשלום בית. ויש לראות בה טכסיס ותחבולה לקבל מזונות או להפיק טובת הנאה אחרת..".
- כשיטה זו, נקט גם הרב איגרא בפס"ד של בית הדין (דעת הרוב בתיק מס' 1254104/2 מיום 13/11/20) שטענת שלום בית בזמנינו הפכה להיות כלי להשגת יתרונות כלכליים. אולם גם כאשר זה לא המצב, קיים חשש איסור ולכן הפירוד הממושך עצמו מהווה עילה לדחיית תביעת שלום בית, וז"ל
"מערכת הגירושין הפכה למערכת ענפה וגודלה מלאת יועצים, עורכי דין וכדומה, הרואים 'בצדק' מבחינתם את הצלחת הקליינט שלהם בהישגים כלכליים בעבור זה הם נשכרו. בנוסף, להרגשתו של עורך הדין "אם הקליינט שילם כסף לפחות שירוויח כסף". לכן כל רעיון הלכתי או חוקי שיכול להביא לתוצאה כלכלית לטובת הלקוח שלהם מהווה בעיניהם טענה לגיטימית. מכאן הפכה טענת שלום בית לכלי שבאמצעותו אפשר להבטיח ללקוחה שתישאר בדירה, או שטענה זו שתהיה מנוף ללחץ כלכלי לוויתור מצד הבעל על רכוש שלא היה צריך לוותר עליו כדי להתגרש…"
