ניכור הורי – הפסד של כולם

1. ישנם זוגות שעלו נישואיהן על שרטון, על כן החליטו להתגרש, ולמרות הכל הילדים גדלו בצורה בריאה, ללא ניכור הורי של הורה אחד כלפיי משנהו. 

2. אולם מאידך גיסא, לצערנו הרב, ישנם זוגות רבים, אשר מנהלים מלחמות חורמה, בתביעות של ניכור הורי, בעלויות של עשרות אלפי שקלים, מבלי לשים לב שהמפסידים העיקריים הינם הלבבות והנפשות של הילדים.

3. נמצא לנכון להפנותכם לדברים שנאמרו מפי השופט המנוח שניאור זלמן חשין, בשנת 1954, שעדיין רלוונטיים לימינו אנו, וזה לשונו:

"…טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד, ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלו מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד…" (ראה ע"א 319/54 ד.ג' נ' ה. ג., פ"ד יא (01) 261 (1957)).

4 חשיבות הקשר שבין הורה לילד, וכן זכותו של הילד לגדול ולהתחנך על ברכי ההורה, הינה כמו זכות ההורה לגדל את הילד ולחנכו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה. הטיבה לתאר זאת השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 893 (ולהלן: "פרשת פלונית"):

"המשפט רואה בקשר שבין הורה לילדו זכות טבעית בעלת ממד חוקתי, שלה שני פנים: האחד – זכותו של כל ילד להיות נתון למשמורת הוריו ולגדול ולהתחנך על ידיהם; השני – זכותו של הורה, מכוח קשר דם, לגדל ולחנך את ילדו במשמורתו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה. בצד החובה לדאוג לבריאותו ולרווחתו של ילדו קנויה להורה זכות כי הוא ולא אחר יקיים את החובות הללו".

5. את ההיבט של זכות ההורה לקיים את חובותיו כלפיו ילדו כזכות חוקתית כביטוי ל"קול הדם" הביא גם השופט ברק בע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 467):

"זכותו המשפטית של ההורה היא כי הוא, ולא אחר, יקיים את החובות כלפי ילדו… זכות זו של ההורים היא זכות קונסטיטוציונית חשובה, שכן היא מהווה ביטוי לקשר הטבעי – 'קול הדם'… – שבין הורים לילדיהם…". 

6. יש להאיר, כי פסק דין זה נאמר בהקשר של הוצאת קטין ממשמורת הוריו במסגרת צו נזקקות. אולם נראה פשוט, כי אין בכך להפחית מעוצמתם בהקשרם הראשוני בזכות ובחובה הבסיסית והיסודית של הורה ליטול חלק במהלך חייו ילדו. בהקשר זה יפים דבריה של השופטת פרוקציה בהמשך פסה"ד בפרשת פלונית (רע"א 3009/02, שם בעמ' 895): 

"זכותם של הורים וילדים למימוש קשר הדם הטבעי ביניהם קיימת גם במסגרות משפחתיות שעברו שבר וקרע עקב פירוד ההורים, ומקום שמכורח נסיבות שאירעו נבצר משני ההורים לגדל את ילדם במשותף. גם כך, וגם מקום שהמערכת המשפחתית נדרשת להתמודדות קשה עם אילוצים שונים הנובעים ממצוקת הפירוד…". 

7. חובה לדאוג לשלום הילדים, כמו גם האחריות לקיום הקשר של הילדים עם כל אחד מההורים, על כל המשתמע מכך, חלות על ההורים, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. הפסיקה שבה והדגישה כי טובת הילד כוללת גם את הזכות הבסיסית שלו לקשר עם שני הוריו, ועל ההורים מוטלת האחריות להבטחת הקשר עם ההורה האחר. לעניין זה יש לצטט את דבריה של השופטת סביונה רוט לוי בע"מ 26,1034/01:

"כבר הודגש ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בת"א, שבו נטלתי חלק, לא אחת, כי הזכות של הילדים לקשר עם שני ההורים הינה זכות בסיסית של קטינים המודגשת גם באמנה בדבר זכויות הילד 1989 (כתבי אמנה 1038 כרך 31 עמ' 221 בסעיפים 7, 9(2), 10(2) ו-18) ואוסיף על כך כי במקביל לזכות זו של ילדים, מוטלת אחריות על ההורים לקיומו של קשר זה עם ההורה האחר, שכן אי קיום הקשר לא רק שפוגעת היא בעיקרון טובת הילד, שהוא העיקרון השולט בכל החלטה הקשורה בקטינים. היטיב לבטא זאת מ"מ הנשיא השופט ש.ז. חשין, כאשר עוד לפני קרוב ל-50 שנה, אמר את הדברים הקולעים הבאים: "טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד" (ע"א 319/54 ; המ, 106/56, ד. ג. נגד ה. ג. וערעורים שכנגד, פ"ד יא (1), 261).

8. המונח "ניכור הורי" הינו מורחב מידי, אך השופט גרוניס בפרשת פלונית (מיום 20.6.02) הגדירו במילים מועטות:

"את המונח ניכור הורי (PARENTAL ALIENATION SYNDROME) טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקאי, פרופ' ריצ'רד גרדנר, לפני כחמש עשרה שנים. הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שנתגלו אצל ילדים בהקשר לסכסוכים בין הורים, במיוחד לגבי המשמורת. פרופ' גרדנר הגדיר את הסינדרום כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך…

ביטוי לתסמונת נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח "סרבנות קשר" כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת.. עפ"י המלומדים ברגמן וויצטום, על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר… הבעיה מסתבכת כאשר מתגלה התסמונת, משום שהרצון של הילד הינו תוצר מעוות של ההשפעות להן הוא נתון מצידו של ההורה המנכר". 

9. תמצית דבריו של המלומד גארדנר הוא, שכאשר מדובר במקרים חמורים של התסמונת, יש להוציא את הילד ממשמורתו של ההורה המסית למשמורתו של ההורה המסורב אחרת עלול להיגרם לילד נזק.

10. למותר לציין כי, התנכרות זו, יש בה כדי להוות עילה המצדיקה חיובה של ההורה המנכר בתשלום פיצוי כספי, אשר עולה כדי התנהלות שאינה עומדת בקנה אחד עם דרישת 'האדם הסביר, קרי חובתה- המוחלטת – של הורה שלא להסית את הקטין כנגד ההורה השני, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף. ראה לדוגמה האמור ב- תמ"ש  9120-02-13 ר נ' ו [2.4.2015]:

"… הפסיקה הכירה בתופעת ההסתה המביאה לניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת עוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977), במקרים בהם הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי ראיה או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. גם בהעדר הפרת החלטות כאמור, אפשר שההסתה תבוא בגדר עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750 07-12 ש' נ' כ' [פורסם בנבו] (19.2.14) תמ"ש (י-ם) א.ל. נ' ש.ה. [פורסם בנבו] [20.11.11] תמ"ש (ת"א) 39866/06 י' נ' י' [פורסם בנבו] (20.3.12) תמ"ש (כ"ס) 658-02-10 ס.ש. נ' י. ק. [פורסם בנבו] (15.12.11); תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (15.2.07)…"

ובהמשך הדברים [שם]:

"…. מעשה של הסתה שתוצאתה האפשרית הינה סרבנות קשר וניכור הורי מהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית. קיומם של יחסי בני הזוג הורים לילדים מחייבים כל אחד מהם לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לילדים קשר עם כל אחד מהם. מניעת קשר מהקטינים עם אחד מההורים, תוך פגיעה אנושה בזכויות ובטובתו של כל אחד מהם, איננה התנהלות של אדם סביר ומקימה מיניה וביה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית.

כך מתקיים אף יסוד הצפיות, בהיבט של חובת הזהירות הקונקרטית. מהותו של מבחן הצפיות הינו אם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז(1), 113). אין ספק כי מניעת מפגש בין הורה לילדו או חבלה בקשר זה, עלולים לפגוע בקשר ההורי ובמקרים חמודים אף להוביל לניתוק הקשר, וכי כל אדם סביר צריך היה לצפות זאת. אדם סביר יכול היה לצפות כי עקב ההסתה של ילדיו ומניעת קשר שלהם עם ההורה האחר יתרחש נזק. הורה מסית מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים הן לילד והן להורה המנוכר. הורה כזה יכול לצפות כי התנהגותו תגרום להורה המנוכר סבל רב. 

יתירה מזאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתנהגותו של הורה מסית הינה זדונית לעיתים קרובות. קיומו של זדון מעיד, מכח קל וחומר, על קיומה של צפיות. מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם. 

ניתן להטיל אחריות נזיקית בגין עוולת הרשלנות גם בגין מעשה מכוון, כאשר שיקולי מדיניות מצדיקים זאת. כך הוא, במובהק, כאשר מדובר בהסתה של קטינים הנתונים במשמורת אמם למניעת קשר בינם לבין אביהם (השוו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169, 196-197). על פי הפסיקה, בגדר מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי (ע"א 2034/98 אמין נ' אמין ואח', פ"ד נג(5) 69)…"

11. התובע יטען כי, התנהלות זו מצד הקטינים, הינה תוצאה של ניכור הורי והסתה, יש משום הפרת חובה חקוקה, המעוגנת בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וזאת בהפרת החלטות המורות על קיומם של הסדרי הראיה; ויש בהתנהלותה המסיתה של הנתבעת, כדי לעלות כדי רשלנות, כמובנו של המונח בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

12. בשולי הדברים, חשוב לציין, כי כאשר מתנהל הליך משפטי, והצד שמנכר הפסיד בדיון, לא תהיה באפשרותו להתעלם מפסק הדין בבחינת "בדיל ויעבור". אלא יהיה עליו לשאת בתוצאות של מעשיו המקולקלים, העלולים לכלול הרחקתו מהקטינים, הרחקתו מדירת הצדדים, קנס כספי מוגדל, קנס יומי מצטבר ועוד כהנה וכהנה.

13. לעניין זלזול בפסקי דין, ראוי להביא את מה שכתבה השופטת ע' ארבל ב-רע"א 4733/06 עו"ד דב עצמון נ' גב' ארי פיתוח ושקעות בע"מ, [ניתן ביום 6.7.2006]:

"…החובה לקיים ולכבד את מצוות בית המשפט מוטלת על כל בעל דין בכל התדיינות משפטית. זוהי חובה ברורה ומפורשת, העומדת ביסוד שיטתנו המשפטית, ומהווה אבן בסיס לתפיסתנו באשר לתפקידו ומעמדו של בית המשפט…".

14. לאור כל הנכתב לעיל, קחו ממני טיפ בחינם, כאשר החלטתם לתבוע בגין ניכור הורי, או להיפך קיבלתם כתב תביעה, כדאי להתייעץ עם מייצג מומחה בנושאים אלו, אשר ינסה בכל כוחו להוכיח לבית הדין כי לא אתם אשמים בניכור. כשם שלא הייתם חוסכים, ולוקחים רופא זוטר לטיפול בלב, כך אל תיקחו מייצג "מתחיל", לטיפול בניכור הורי חמור כזה. מחכה לכם בטלפון.